פסק-דין בתיק ת"ק 53318-07-12

בפני תביעה כספית שהגישו התובעים בגין נזקים שנגרמו לרכבם בתאונת דרכים מיום 03.06.12.

על פי האמור בכתב התביעה, עת נסעה התובעת 2 (להלן :"התובעת") ברכבה במתחם חניון "קיקה" בנתניה, נסע רכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לאחור, בפתאומיות וללא כל איתות או אזהרה, פגע ברכב התובעים והסב לו נזקים.

בדיון בפני העידו שתי הנהגות, התובעת והנתבעת.

התובעת העידה כי נסעה עם רכבה בחניון לצורך כניסה לאחת החניות אשר עמדה להתפנות, כאשר רכב הנתבעת עמד אף הוא בסמוך לאותה חניה. התובעת אמרה לנתבעת כי בדעתה להיכנס לחניה וכי על הנתבעת להזיז את רכבה ולפנות הדרך לרכב התובעת. עוד העידה כי על מנת שרכב הנתבעת ייסע אחורנית ויפנה את הדרך, נדרשה אף היא להסיע את רכבה אחורנית. התובעת העידה כי אמרה לנתבעת להמתין עד אשר רכב התובעת ייסע אחורנית ויפנה לה את הדרך.

לטענתה, היא החלה לנסוע אחורנית ואולם, בשל קיומם של רכבים חונים, נאלצה להתיישר עם רכבה על מנת שתוכל לנסוע אחורנית באופן מלא. שעה שרכב התובעת נסע אחורנית, החל רכב הנתבעת אף הוא בנסיעה אחורנית, התובעת, אשר באותה העת כבר התיישרה עם רכבה, צפרה לנתבעת, ואולם, הנתבעת לא עצרה את נסיעתה ופגעה ברכב התובעת.

הנתבעת העידה כי על מנת לאפשר לתובעת להיכנס לחניה, היה עליה לנסוע אחורנית, ואולם, רכב התובעת אשר עמד בסמוך אליה לא אפשר לה לעשות כן. משכך, אמרה לתובעת כי עליה לנסוע אחורנית על מנת לאפשר לנתבעת גם כן לנסוע אחורנית.

לאחר שראתה כי התובעת נסעה אחורנית, החלה אף היא בנסיעה אחורנית ואז אירעה התאונה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובראיות שהוצגו בדיון, ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגות וראיתי ההדגמות שביצעו, החלטתי  כי יש לחלק האחריות לתאונה בין שתי הנהגות, באופן שיש לייחס לנתבעת אחריות לתאונה בשיעור של 65% ולתובעת בשיעור של 35%.

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לנסיבות התאונה. שתי הנהגות העידו כי על רכב התובעת היה לנסוע אחורנית כדי לפנות את הדרך לרכב הנתבעת לנסוע אחורנית. אין אף חולק כי רכב התובעת נסע אחורנית וכי רק לאחר מכן החל רכב הנתבעת בנסיעה אחורנית, אלא שרכב התובעת התיישר וכך ארעה הפגיעה.

לנתבעת אחריות לתאונה שכן על הנתבעת היה לוודא, עת שהחלה בנסיעה אחורנית, כי הדרך אכן פנויה.  מאידך, סבורני כי האחריות לתאונה מוטלת גם על התובעת.

ראשית, נוכח עדותה של התובעת ביחס לנסיבות התאונה, הרי שטענתה של התובעת בכתב התביעה, לפיה הנתבעת נסעה לאחור בפתאומיות וללא כל אזהרה, תמוהה.

מעבר לכך, השתכנעתי כי על התובעת היה לנקוט גם כן אמצעי זהירות על מנת להתריע בפני הנתבעת כי לא השלימה נסיעתה לאחור. לא השתכנעתי כי התובעת אכן צפרה ארוכות, כטענתה, לנתבעת והזהירה אותה מפני הפגיעה. ניתן לצפות כי הנתבעת היתה שומעת את הצפירות לאור המרחק בין הרכבים ולאור העובדה כי שתי הנהגות שוחחו אחת עם השנייה שניות ספורות קודם לכן מתוך הרכבים. לא השתכנעתי גם כי התובעת, אשר הבחינה בנתבעת נוסעת לאחור, לא יכולה היתה בנסיבות לנקוט אמצעים נוספים למנוע את התאונה, ובכלל זה להסיע את רכבה אחורנית ולהימנע מהפגיעה.

לעניין גובה הנזק, התובעים תמכו תביעתם בחוות דעת שמאי. לפי חוות דעת השמאי הרכב נבדק  עוד ביום בתאונה. לא השתכנעתי מטענת הנתבעות כי הנזק ברכב התובעים אינו מתיישב עם אופי הפגיעה ועם העובדה כי רכב הנתבעים כלל לא נפגע.

מתמונת רכב הנתבעת שצורפה לא ניתן ללמוד כי לרכב הנתבעת לא נגרם כל נזק כתוצאה מהתאונה.

עיון בתמונות הנזק ברכב התובעים אינו מעיד, כטענת הנתבעות, על פגיעה מסוג "חור" בכנף,  אלא על קילוף צבע.

לאור האמור לעיל, ובשים לב לחלוקת האחריות בין הצדדים, אני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, באמצעות הנתבעת 2, סך כולל של 3,071 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, באמצעות הנתבעת 2, הוצאות משפט בסך של 400 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.